עדנה טוקר
(סיפורי ראשונים)

שמי עדנה טוקר, בת לאברהם צבי גרטנר ואמא שושנה. הורי נולדו ברומניה, אבא בטרנסילבניה ואמא במולדובה. עלו לארץ בשנת 1950.
נולדתי בשנת 1938 במולדובה. כאשר גרשו אותנו מרומניה הייתי בת שלוש. היו לי שתי אחיות. אחות צעירה ממני בשנה וחצי שבהמשך נפטרה ברומניה ואחות פנינה שהייתה בעת הגרוש בת שלושה חדשים, וחיה כיום עם משפחתה בפתח תקווה.
הגענו במנוסתנו לבוטושאן. את אבי לקחו למחנה כפייה. גם אמא עבדה במחנה וכל ערב חזרה הביתה.
משפחת ברח"ד, שהם בני דודים, גרו בבוטושאן. אב המשפחה היה מוהל ושוחט וזכה לכבוד ולקשרים. הוא אימץ אותנו, כלומר את אחותו (אימי) ואת כל המשפחה. כך היה עד שאבא שוחרר בשנת 1944.
בשנת 1946 עברנו לבוקרשט. אבי היה פעיל עלייה ובשנת 1950 עלינו לארץ.
כשהייתה הכרזת המדינה היינו עדיין ברומניה וחגגנו עם הרבנים שם. אבא עבד בקונסוליה הישראלית בבוקרשט, ואז הגיע דואר רשום ותוך יומיים יצאנו לישראל, דרך קונסטנצה.
גרנו באוהל ב"שער עלייה" שבכניסה לחיפה. אחיותיו של אבא, ניצולות אושוויץ היו כבר בארץ, והן דאגו להעביר אותנו למעברה באחוזה, שם היינו עד 1952. בשנה זו קבלנו שיכון בקריית מוצקין בשכונת פנטגון, ברחוב בר אילן.
אני סיימתי את ביה"ס היסודי "כרמל" באחוזה, הייתי שם בכתות ז-ח. הורי התלבטו היכן אלמד בהמשך, ובסוף הוחלט שאלמד בבית ספר "גבע" בחיפה, שם פגשתי את בעלי שגם למד שם.
הייתי חייבת לעזור בפרנסת המשפחה כי המצב הכלכלי היה לא קל. אמא סדרה לי עבודה בחופשות במועצה. היא לקחה אותי למזכיר המועצה פרוינד, ואמרה לו שיש לה בת שיודעת הרבה דברים וכדאי שהוא יקבל אותי. פרוינד זימן אותי לראיון וקלט אותי כמזכירה בלשכת הסעד. המנהלת הייתה גברת סימקין.
את לימודי התיכוניים, המשכתי בשעות הערב בתיכון ערב לנערים עובדים דתיים. בבוקר עבדתי בלשכה ובערב למדתי, וזה היה לא קל. רציתי להיות מורה ולהתפטר מהעבודה אבל פרוינד שכנע אותי להישאר. אפילו החלפתי אותו כאשר נסע לקניה.
הכרתי את רוב תושבי מוצקין, גם כי הקריה הייתה קטנה, וגם בגלל שהייתי בתפקיד שתושבים רבים היו באים אלי בבקשה שאכתוב להם בקשות לתמיכה כספית, להנחות אותם וכו'.
הייתי כאמור, צעירה מאד והבעיות של האנשים שהגיעו אלי היו מעל לכוחותיי, הנפשיים בעיקר. מדובר היה באנשים רבים ניצולי שואה, שהגיעו לארץ וניסו להתקיים ולשרוד. תמיד עזרתי ותמכתי. למרות הידע המצומצם שהיה לי, אנשים בטחו בי. המשכתי בפעילות זאת שנים רבות וגם היום אני ממשיכה, בהתאם וביחס לגיל שלי.
בתקופה הראשונה בה עבדתי, ראש המועצה היה גרושקביץ, אני אז ילדה צעירה והוא היה עבורי כמו אבא. באותה תקופה היו בתים מועטים בקריה, רובם היו בשדרות השופטים (שדרות גושן כיום). היה רחוב הרב קוק שם היו חנויות. רחוב גרושקביץ של היום נקרא אז רחוב התקווה. לאחר מותו של ראש העירייה מר גרושקביץ, הוסב שם הרחוב כי בו התגורר ראש העיר. רחוב אח"י אילת נקרא בעבר רחוב התכלת, מזרחה הגבול של הקריה היה רחוב כצנלסון ששם הייתה שכונת הצריפים, וכן היו הרחובות: הילדים וחנה סנש.
ברחוב השופטים הייתה חנות "נעלי שרה", שהייתה חנות ותיקה מאד והתקיימה שנים רבות לאחר מכן.
היה בית הכנסת המרכזי, מוכר הקרח מונדל, חלבן שהיה משאיר את הבקבוקים ליד הדלת, רוכלים ערביים שמכרו על גבי חמורים פירות וירקות, בית המרקחת "פנטגון" וליד היו עוד שתי חנויות, אחת של הרפד והשנייה של בגדי "אתא" קרנר.
אחרי מותו של גרושקביץ, הסבו חלק מביתו לספרייה ולאשתו נשארה דירה קטנה. היא הייתה בודדה כי בנם היחיד שהיה טייס נהרג במלחמת העולם השנייה. הייתי באה לבקר אותה. היא הייתה אישה מאוד נעימה וסיפרה לי שכל חברותיה נפטרו והיא נשארה לבד.
אחרי גרושקביץ היה נוח עלוני ראש מועצה לתקופה קצרה ואחריו נבחר משה גושן.
ראש העיר גושן, כיבד אותי מאד והעריך אותי. הוא לקח אותי לישיבות ולפגישות בכל רחבי הארץ בתור המזכירה שלו. הוא גם השתתף בחתונה שלי.
כבת דתית לא שרתתי בצבא, שרות לאומי עדיין לא היה, אז הלכתי ללמוד אנגלית וצרפתית בקונסוליה. כאשר נולדה ביתי הבכורה רציתי להתפטר, ואז שוב התקשר אלי מזכיר העיר פרוינד, ואמר לי שנפתחת מגמת מנהל בתיכון מוצקין לוינהרץ והוא מבקש שאני אנהל שם את המגמה ואהיה מורה. התחלתי לעבוד ללא הכשרה רשמית, המפקח נתן לי המלצה לאוניברסיטת חיפה ושם למדתי והשלמתי את החסר וקבלתי תעודה.
בביה"ס לוינהרץ לימדתי 45 שנה, זאת הייתה תקופה מסקרנת ומשמעותית