נעמי פוגלמן

(סיפורי ראשונים)

 

נעמי היא ביתם של הרב מרדכי פוגלמן ואשתו הרבנית בלה, שהגיעו ארצה בשנת 1940. האב היה רב העיר קטוביץ בפולין. הם ברחו עם נעמי שהייתה אז בת 5 (בת יחידה), דרך קרקוב ואושוויץ ללבוב שם גרו הסבים, הדוד והילדים. הם השאירו את הבית פתוח, הייתה שם ספרייה עשירה. היא ואמה נשארו בלבוב.

נעמי זוכרת שהוריה דחפו אותה לרכבת דרך החלון, כי היה עמוס וחששו שלא תכנס לרכבת. הלבישו אותה בכמה שכבות של בגדים, וגם שמו עליה חגורה עם נרות וגפרורים שיהיה אפשר להדליקם אם יהיה חשוך.

האב הרב פוגלמן, שאז היה כבר ד"ר לפילוסופיה ותיאולוגיה ויהדות, חזר לקטוביץ כי השאיר שם את הקהילה. איש לא האמין אז שזה יהיה קיצה של פולין.

היא זוכרת את האזעקות בלבוב ושהם התחבאו במרתף. האב חזר בשלב מסוים ללבוב ואז הם החליטו לעזוב את המקום. הם ברחו לגבול רומניה באמצעות אוטו ששכרו. שם חיכו להם אנשים ששמעו שהרב מגיע לגבול. הדודים לא רצו לעבור את הגבול ובכך גזרו בעצם את דינם למוות.

האב לקח את ביתו על הכתפיים וכן היו לו תפילין ותלמוד בשני תרמילים. מרומניה דרך נמל קונסטנצה הגיעו לחיפה באוניה ומשם לתל אביב, שם היו להם מכרים מקטוביץ. הם גרו ברחוב נחמני 40 בחדר עלוב עם עוד שתי משפחות. נעמי הלכה לגן ברחוב רוטשילד. בתל אביב גרו מספר חודשים, האם יצאה לעבוד במטבח של מרפאת שיניים. היה עוני ורעב.

הרב שפירא שלימים היה שר הפנים, הציע לאב משרת רב בקרית מוצקין, קהילה צעירה. זאב פרוש גר במוצקין ושם התארחו אצל משפחת שטופלר.

נעמי זוכרת שהלכה למשפחה ברחוב התקווה (כיום: גרוקביץ), ושם ילדות טפלו בה. הייתה להם גינה גדולה עם עצי פרי, שם ישנה לסירוגין.

את כיתה א' פספסה ונכנסה ישר לכיתה ב' בביה"ס "אחדות". המורה הייתה יפה, היה לה גם מורה בשם פינס, היא הייתה תלמידה טובה מאד. נעמי זוכרת את התלבושת האחידה: חצאית כחולה כהה וחולצה תכלת וסמל "הצנע לכת" (סמל של בית הספר הריאלי בחיפה, שבית ספר "אחדות" השתייך אליו).

היא זוכרת את חתונתו של המורה פינס, היא ועוד מספר בנות נסעו לקרית ביאליק, לחנות כלים מסוימת לקנות לו מתנה קומקום מקרמיקה.

בכל בוקר היה מסדר בוקר שכלל תפילה בחצר ביה"ס, כמו כן קראו קטעים מתפילת שחרית. אחרי המסדר נכנסו התלמידים לכתות באופן מסודר. היו כ-40 תלמידים בכיתה. בכיתה ה' היה המורה מאיר שוחטמן  ששמר על משמעת חזקה מאד, ואם מי מהתלמידים לא היה ממושמע, היה מקבל מכות עם הסרגל על הידיים.

בספר הזיכרונות שלה כתב לה המורה רוזן: "ללאה הבלתי לאה" (שמה השני של נעמי היה לאה).

גם שצ'יגליק היה מורה שלה בכיתה ז'. יום אחד היא השתובבה קצת ואז אמר לה שלא מתאים לה ככה להתנהג. כאשר אביה הוא אדם שמתפלל כל הזמן, עליה להיות דוגמא. נעמי נעלבה מאד ועברה לביה"ס לבנות "מזרחי" בחיפה. זו הייתה התקופה לפני מלחמת השחרור והיו אנגלים שעצרו בצ'ק פוסט את ההסעות ובדקו. בגלל הפחד  מהבדיקות של הבריטים, חזרה נעמי אחרי שנה ללמוד בקרית מוצקין.

כשלמדה נעמי בבית הספר היסודי, אביה הרב, היה בא לביה"ס לעשות סדר פסח לתלמידים, ובחג שבועות ערך חגיגות בבית הכנסת. אביה היה גם בא לתת שיעורים ביהדות, וביום שבת היה מזמין אליו הביתה ילדים ללמוד. נעמי הייתה מקשיבה לשעורים אלה,

בתקופת בית הספר היסודי נעמי הייתה שותפה להכנת העיתון שיצא בבית הספר וכתבה בו.

בקרית שמואל היה סניף של "בני עקיבא" נעמי הדריכה שם, הפעולות נערכו בספרייה של בית הכנסת.

בתקופת הבריטים היו הרבה הפגנות ברחובות וכולם צעקו: "רוצים עליה חופשית" "רוצים מדינה עברית".

בשלב מסוים מצאו הרב ואשתו דירה ברחוב רנ"ס 21, אצל משפחת פרג', בשכר דירה. האם הרבנית גידלה ירקות בגינה.

בפינת רנ"ס הייתה מכולת ובחנות מקרר. לפני החגים שמו שם קרח כדי שאנשים ייקחו משם את הקרח למקררים שלהם, כדי לשמור על האוכל שלא יתקלקל.

בבית אמה בישלה על פתיליה, מסביב כמעט לא היו כבישים, הכל היה מלא חול. כמובן שמדרכות גם לא היו. בקושי ראו מכוניות ברחוב, הבתים היו בודדים.

באיזור רחוב רנ"ס היה מחנה של הבריגדה, היו שם חיילים שהוזמנו אליהם הביתה לאכול.

מבד ישן תפרו לה ז'קט, וכך אחרי שסיימה 12 שנות לימוד ב"אחדות" ו"לוינהרץ" שהיה אז שלוחה של ה"ריאלי", נסעה ללמוד בירושלים.

כיום נעמי פרופסורית שלמדה בבר אילן וכן כותבת ספרי מחקר, הגות ושירה.

ספרה האחרון הוא ספר שירה שנקרא: ”דברי שיר".