פרוש יעקב

(סיפורי ראשונים)

 

יעקב הוא בנו של זאב פרוש, שהיה מבוני הקריה ונציג תנועת "פועל המזרחי" במועצת הקריה מראשיתה.

זאב נולד בירושלים למשפחה שעלתה לארץ בראשית המאה ה-19. כאשר היה עדיין צעיר, נפטרו הוריו. בשלב מסוים התחתן עם אמו של יעקב שהייתה גם בת דודתו.

בתום לימודיו בסמינר למורים של "ילין", קיבל משרת הוראה בבית הספר "נצח ישראל" שהיה בית הספר הדתי העממי היחידי באזור. שנה לאחר מכן עבר לקריית מוצקין והוא בן 27.

אמו של יעקב הייתה אחת משבעה ילדים. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוריה היגרו לארה"ב. היא הגיעה לארץ ונישאה לזאב שהיה פעיל ציבורי וחברתי, שהקדיש את חייו למען הציבור.

זאב היה בין אלה שנתנו השמות לרחובות: השופטים, ברק, דבורה, יבנה, אושה, התקווה.

הוא היה מיזמי בניית בית הכנסת המרכזי. תושבי הקריה הראשונים ברובם לא היו דתיים, אך היה זה אחרי השואה ואנשים מלאו את ביהכ"נ בתפילות "יזכור", ובכי עז נשמע במקום.

זאב הוא שהביא את הרב פוגלמן לקריית מוצקין, יזם ובנה את ה"מקווה", את בית "יד לבנים", מגרש המשחקים ברחוב השופטים (גושן), בית הספר "אחדות", פעל להקמת בנק "מסד". פעל ללא לאות למען פיתוח הקריה. נתן שעורי גמרא בבית הכנסת, היה חבר במפקדת "ההגנה" של הנפה, פעל במחתרת בגיוס חיילים לבריגדה.

בשלב מסוים הפך להיות מנהל ביה"ס "נצח ישראל" בחיפה וזה היה תפקידו כמעט כל שנותיו, בנוסף היה סגן מנהל מחלקת החינוך של עיריית חיפה.

זאב נפטר בגיל 52, יעקב היה אז בצבא, בן 20.

יעקב נולד בחיפה וכאשר הגיע לקריה היה בן שנה. המשפחה גרה ברחוב התקווה 20. מסביב לבית הייתה להם חלקת אדמה כפי שהיה להרבה משפחות באותה התקופה. הם גידלו תותי שדה, לימונים, תרד והיה להם לול קטן.

יעקב היה בגן ואחר כך עבר ללמוד בביה"ס "אחדות" שם למד עד כיתה ד'. הוא היה הילד הדתי היחידי בכיתה ולא הרגיש שייכות. הוא זוכר לטובה את המורה פינס, ושוכטמן.

בכיתה ה' עבר לביה"ס "נצח ישראל" בחיפה, ונסע לשם מדי יום באוטובוס ולפעמים ברכבת. במהלך המהומות ובמלחמת השחרור היו יריות על האוטובוסים ומישהו מהקריה נהרג, ואז הפסיק יעקב את נסיעותיו לחיפה. היו מספר תלמידים דתיים מקרית שמואל וכן מספר מורים, איחדו אותם וחצי שנה למדו בקרית שמואל.

יעקב זוכר את ההפצצות במלחמת העולם השנייה, אלה היו האיטלקים שכוונו לבתי הזיקוק. יעקב ישב לילות שלמים במקלט. היו גם פצצות שנפלו במוצקין. יעקב זוכר את זו שנפלה ברחוב קק"ל, כילד זוכר שהוא וחבריו אספו רסיסים.

אזור הקריה לא היה ברובו מיושב. בלילות נשמעו יללות תנים ופה ושם גם של צבועים. היו נחשים ועקרבים ומרבי רגליים. את הצבים הילדים היו תופסים ומגדלים.

היו פעולות של ההגנה ובחצר של הוריו הוחבא ציוד רב. רק כאשר האנגלים עזבו, הציוד נלקח. כאשר היה בן 12, אחיו (היה פעיל ב"הגנה"), לקח אותו למטווח כדי שילמד להשתמש באקדח.

באותה תקופה היה מחנה גדול של הבריטים בגבול קרית מוצקין קרית ים, שרתו שם הודים ואוסטרלים. הילדים התחברו איתם והחיילים התרפקו עליהם השתעשעו איתם וחילקו להם בולים.

הייתה מחלקה של עזרה ראשונה מטעם "ההגנה" ואמו השתתפה.

אביו לימד אותו אנגלית וגמרא. ליעקב לא היו סבים מצד האב, סבו מצד האם התגורר בארה"ב והוריו הכריחו אותו לכתוב כל שבוע לסבא מכתב באנגלית. כל השנים מגיל 6-13 יעקב לא אהב את זה, אך כיום יודע להעריך את זה כי האנגלית שלו השתפרה.

יעקב היה כל השנים חבר בתנועת "בני עקיבא" בקרית שמואל. הוא זוכר שהיו ערבים בסביבה עימם היו בקשר טוב, לפעמים הביאו גבינות וביצים מקרית אתא.

בתנועת "בני עקיבא" היה יעקב מדריך והשתתף בסמינרים בכפר פינס.

אחרי בית ספר "נצח ישראל" עבר יעקב ללמוד בישיבה התיכונית "יבנה", בחיפה. הוא וחבריו היו שובבים גדולים ו"שיגעו" את המורים. יעקב זוכר צרכנייה בין רחוב הרב קוק לרחוב קק"ל ושם היה עושה לפעמים השלמת קניות לבית. הוא היה גם הולך לשוחט שישחט את התרנגול (אז קנו תרנגול חי).

בבית הכנסת היו לו חברים שהתחבר אליהם. אביו היה מלמד ילדים לקרוא את ההפטרה לקראת בר המצווה שלהם. יעקב עצמו קרא כמובן את ההפטרה בגיל 13.

בגיל 18 התגייס יעקב לנח"ל במסגרת גרעיני "בני עקיבא" והגיע לקבוצת יבנה. הוא היה בקורס סיירים ולאחר מכן החל ללמוד באוניברסיטה בירושלים כלכלה, מתמטיקה וסטטיסטיקה.

יעקב קבל מלגה מ"בר אילן" ועשה את הדוקטורט בארה"ב באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1967 חזר ל"בר אילן", כתב כ-120 מאמרים בכלכלה, קבל פרופסורה. בשנת 1980 נבחר לנשיא האגודה הישראלית לכלכלה ושימש כיועץ למספר שרי כלכלה.

בגיל 69 פרש לגמלאות והקים ביה"ס לכלכלה במכללת אשקלון לימד וניהל שם כ-10 שנים ואז פרש.

יעקב נשוי, אב לשלושה, הבכור פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית, הבת נשואה לרב והיא מזכירה בכירה ב"הדסה", למדה פילוסופיה, הבת הצעירה למדה משפטים והיא סגן פרקליט ראשי בפרקליטות המדינה.