נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים פייקוביץ (אלון) אסתר ואליאב
(כפי שהועבר ע"י בתם רחל ברגר)

נתמזל מזלי להיוולד דור שלישי בארץ. סבתי חיה שורץ ילידת צפת, נישאה לסבי, ראובן פיקוביץ, שעלה לארץ מרוסיה עם אביו, והוא בן 15. הם התיישבו בראש-פנה, ושם נולדו חמשת ילדיהם, הרביעי שבהם הוא אבי, אליאב, שנולד בשנת 1905.

בשנת 1908 קנה סבי, ראובן, חלקת שדה במושבה הקטנה כפר-תבור, (היא מסחה בשמה הערבי), שאך זה הוקמה, והקים בה משק חקלאי לתפארת, על אף התנאים הקשים של אותם ימים. בכפר תבור נולד בן הזקונים (1918), הלא הוא יגאל אלון, שהיה ברבות הימים מפקד הפלמ"ח, אלוף בצה"ל ושר בממשלות ישראל.

אבי ואחיו נרתמו לעבודות השדה בשעות שלאחר הלימודים בביה"ס, וכן לשמירה על המשק מהתנפלויות של השבטים הבדואים שהקיפו את המושבה, בהם השבט העוין ערב אל-צביית. כשאר יהודי הארץ סבלו גם איכרי כפר תבור מחוקי השלטון התורכי, כמו החוק שאסר על בנית מבני ציבור. בעת הקמת בנין בית-הספר במושבה, הגיעו הז’אנדרמים התורכים כדי להרסו. אבי שהיה אז בן חמש, הוזעק עם שאר ילדי הגן, והללו טפסו על הקירות שהיו בנויים בחלקם, ונאחזו בהם עד שהתורכים ויתרו ונסוגו, ובנית בית-הספר הושלמה.

בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה, עברה המושבה סבל רב, כיתר המושבות. רעב שרר בארץ, השלטון התורכי גזל מהאיכרים את התבואה, החרים את הבהמות וכלי העבודה, ואילץ אותם להתגייס לצבא התורכי.

לאחר הכיבוש הבריטי (1918), נשלח אבי לבית-הספר החקלאי "מקווה ישראל", כדי להכשירו בלימודי החקלאות, על מנת שיקדם את משק המשפחה. עם תום לימודיו, חזר לכפר תבור, אולם נוכח לדעת כי התלות בפקידות של פיק"א לא אפשרה להכניס שיטות עיבוד חדישות.

בשנת 1927, נענה אבי לקריאת מנהיגי הישוב לצעירי המושבות, להתנדב לעבודה במשטרה ובמוסדות הממשלה המנדטוריים, כדי ליטול חלק בניהולם. הוא התקבל לעבודה ברכבת כפקח, ועד מהרה הפך למנהל תחנה, והיה בין הבודדים שהחדירו את השפה העברית לעבודת הרכבת המנדטורית לצד האנגלית והערבית. הוא נטל חלק ברכישת נשק ל"הגנה", ובהעברתו בקרונות רכבת.
אחרי מלחמת השחרור וכיבוש חיפה, הקים יחד עם קומץ היהודים מעובדי הרכבת, את רכבת ישראל, והיה מנהל תחנת הרכבת בנמל חיפה.

בשנת 1935, נשא לאישה את אמי, אסתר לבית שרגרודסקי, ילידת חדרה, ממייסדי ומתיישבי "החאן" הידוע, והזוג בנה את ביתם בקרית מוצקין, ברחוב הרב-קוק 17, והיה מראשוני מייסדיה.
אבי טפח גינה גדולה סביב הבית, בחזית נטע פרדס, ובו כל שבעת מיני ההדר. מאחורי הבית נטע כרם ענבים ובו כל סוגי הגפנים. מבצדו האחד שתל פרחים רבים ומגוונים, ובצדו האחר הקים לול תרנגולות.
זכורני כי יום יום כשחזר מעבודתו ברכבת חיפה, לבש את "בגדי המלכות" כלשונו, ויצא לעבודת הגינה עד שעות החשכה. גינתנו הגדולה פרחה וזכתה בפרסים רבים בתחרויות שנערכו בין גינות הקריה.

מתוך כך, נטל אבי חלק בועדת הגנים של המועצה שעסקה בטיפוח הקריה, ופיקח על נטיעת שדרת העצים ברחוב הראשי בקריה שדרות-השופטים, היום שדרות משה גושן.

ילדותי בקריה זכורה לי כילדות מאושרת. השנים בגן של "דודה אסתר" הגננת המסורה, החגיגות הנפלאות שארגנה בחגים, התהלוכות ברחובות הקריה בחנוכה, בט"ו-בשבט, בחג הביכורים, שעורי המוסיקה, שבעקבותיהם התחלתי בלימודי הפסנתר אצל בבה פקטורי, כולם שמורים בזיכרוני. ומן הגן לשנות הלימוד בבית-הספר "אחדות", עד לסיום בכתה ח’, בהנהלתו של מר פינס הזכור לי בתבונתו ובנועם הליכותיו. באותם ימים לא הייתה טלוויזיה, וידאו ומחשב, ואנו הילדים בילינו את שעות אחר הצהרים בחצרות הבתים וברחוב, במשחקי החבל, הקלס והמחבואים.

בשנת 1956 עזבנו את הקריה לטובת ביתנו שעל הר הכרמל.