נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – שושנה (רייזלה) וישעיהו מלץ
(כפי שהועבר ע"י בנם עודד מלץ)

אבינו, ישעיהו מלץ נולד בעיירה פיוטרקוב שבפולין, בן שמיני למשפחה חרדית. לאור סירובו ללמוד בישיבה, נשלח ללמוד להיות שולית שען. בתקופת בחרותו נתפס לרעיון הציוני אך עקב איסור הוריו, לא השתייך לתנועת נוער ציונית. בהיותו בן 19, הגיע בכוחות עצמו למשרדי הסוכנות היהודית בוינה שבאוסטריה, שם קבל סיוע וכרטיס לאוניה שהפליגה לארץ ישראל, כך בחוסר כל הגיע לנמל חיפה.
"דירת הקליטה" הראשונה שלו בארץ, הייתה סוכה עשויה מפיסות בד ערבי שחיפתה על מצע שהורכב מפחי נפט ושק ממולא בקש.

בתחילת שנות ה20 החלו הבריטים לפתח את רשת הרכבות בארץ ישראל, בין היתר נדרשו להם שענים לאחזקת מערכת איתות ותזמון הרכבות. אבי מצא עבודה ברכבת המנדט כשען. במהלך עבודתו למד מחבריו להפעיל קטרים. כאשר נתפס ע"י מנהל הרכבת כשהוא מעביר קטר בין מסילות הברזל, החל להעסיקו גם כנהג קטר בקו הרכבת בירות-קהיר. בנוסף לכך עבד גם כנהג טכסי באזור יפו. הודות לחוש טכני מפותח, רכש ידע טכני ומעשי רב.

ב1927 חברת "סולל בונה" הראשונה פשטה רגל. אז הוצע למכירה ע"י כונס הנכסים, מכבש דרכים חדיש שנת ייצור 1925, (מופעל ע"י מנוע בנזין במקום מנוע הקיטור שהיה מקובל אז), אבא רכש אותו והיה מפועל חסר כל, ל"בעל רכוש".
בשנות ה20 וה30 החלו הבריטים לפתח גם את תשתית הכבישים בארץ, במקביל למסילות הברזל. באותה עת היה אבא אחרי תאונת דרכים כנהג דילידז'נס ביפו, עו"ד יעץ לו לעבור לחיפה וכך להימנע ממשפט. כך הוא אמנם עשה, ואף החליט להימנע בעתיד מלהוציא רשיון נהיגה והמשיך לנהוג ללא רישיון. תחילה בגלל החשש מתביעה ואח"כ מפאת הבושה. לטענתו, אדם כמוהו שכל חייו נהג בכלים שונים – בושה היא לו לעמוד למבחן נהיגה.

אבא והמכבש החלו ל"התגלגל" בדרכים. מעונו ה"כמעט" קבוע היה קרון נגרר אותו רכש ורתם למכבש, שם ישן וקרא רבות בלילות לאור מנורת נפט. כרבים מהחלוצים הצעירים נתפש לרעיון הסוציאליזם, הספרים בהם קרא היו מפרי עטם של ראשוני הסופרים העבריים, אלה שמורים עמנו עד היום.
מאחר ואת רוב זמנו בילה בין פועלי הכבישים הערבים או בין שבטי הבדווים אצלם התארח, למד את השפה הערבית והכיר היטב את מנהגיהם.

כאדם בודד, חייב היה ללמוד להסתדר בכוחות עצמו במקומות נידחים רחוקים מכל נקודת ישוב. למזלו, היה אדם חזק ובריא, פרט למחלת המלריה שתקפה אותו מעת לעת, ובעל יכולת אלתור למציאת פתרונות במצבים קשים. ה"מכבש הירוק", נשמר, תוחזק ותופעל על ידו עד פטירתו. מחוסר חלקי חילוף הוא בנה אותם בעצמו.
כילדים ראינו כיצד הוא לבדו מסיר מצירו גלגל שנסדק במשקל 2 טון, מעמיסו על משאית ולוקח אותו לתיקון שבוצע לפי הוראותיו.

המכבש של אבא היה לעתים היחיד שפעל בארץ ולכן נמצאה לו פרנסה בשפע. אבא סלל את הדרכים הראשונות בכרמל עבור עיריית חיפה, תמורת עבודתו הציעו לו מגרשים על ההר ליד הכביש שסלל, אך אבא שלא ראה אז ערך בשדה קוצים, דרש תשלום במזומן. בחסכונותיו רכש מגרש בעיר גנים שהייתה מתוכננת להיות עיר המפרץ הגדולה, ואת המגרש בקרית מוצקין. ב1934 יצא לבקר את משפחתו בפולין.

אימי שושנה (רייזלה) נולדה גם היא בפיוטרקוב בפולין, בת בכורה למשפחת מייזנר ובה שני בנים ושלוש בנות. אבי המשפחה (יהודה לייב) היה אופה, האם שרכשה השכלה רחבה בנעוריה שקדה על חינוך הילדים. אמא הינה בוגרת גימנסיה עברית, את לימודיה בסמינר למורות סיימה בהצטיינות ולימדה בגימנסיה העברית המקומית.
שני אחיה הצטרפו לתנועות נוער ציוניות, האחד לגורדוניה, העפיל ארצה באוניה "וולוס" והיה בין מקימי קיבוץ מעלה החמישה, השני לתנועת הנוער של הפועל המזרחי והיה בין מקימי קיבוץ טירת צבי.
כשהגיע אבא ב1934לביקור בעיירה וביקש להיפגש עם נוער ציוני הופנה מיד לבית מייזנר, שם פגש את אימי. לאחר ארוסיהם הבטיחו זה לזו להיפגש ולהתחתן בארץ. אבי חזר לחיפה ושכר דירה ברח' פבזנר, לשם הגיעה אימי כתיירת לאחר מסע ארוך ברכבת ה"אוריינט אקספרס".
באותה שנה נישאו והצטרפו לגרעין מקימי קרית מוצקין, את ביתם בנו ברח' השופטים 22 בבית זה נולדנו, אני עודד ב1937 ואחי גד ב1941.

מכאן נהגה אימי לנסוע ברכבת העמק לבקר את אבא שעבד בנהריים בהקמת תחנת החשמל של רוטנברג. לכאן הגיעו אחיה עם עליתם ארצה. לכאן בא סבנו אשר עבורו הצליח אבינו להשיג סרטפיקט ברגע האחרון לפני פרוץ מלחמת העולם.

בזמן מלחמת העולם השניה הופצץ האזור. אבא עבד אז בדרום וחזר הביתה רק לשבת. אמא נותרה לבדה עם שני תינוקות. לכן בין השנים 1941-6 עברנו להתגורר בפתח תקווה.
עם שובנו לקריה ב1946 הוסיף אבא להשקיע בבית המשפחה, סלל מדרכה בחזית הבית (עוד טרם נסללו מדרכות בקריה והולכי הרגל טבעו בחול), דרך גישה לאחורי הבית ויצק רצפה למחסן גדול שהשתרע מתחת לכל הבית. את המחסן השכרנו לחיל בריגדה משוחרר (טוביה כהן) שהקים שם מוסך.

עם קום המדינה הועסק אבא כמנהל עבודה ב מ.ע.צ. צפון, כאחראי על סלילת הכבישים בגליל המערבי. בתחילת שנות ה50 עם קליטת גלי העליה, בוצעו רוב פעולות הסלילה ע"י הממשלה והעיריות. בקריה החלו עבודות פיתוח נרחבות ואבא התנדב להדריך וללמד את עובדי עירייה גרניגר וסיומה, כיצד לפקח על עבודת הסלילה.
עם תחילת פעולות הבניה של חברת "רסקו", תחילה בכפר חסידים (שכונת רכסים) ואח"כ בקריות, פנו מהנדסי הפיתוח של רסקו לאבא שיעבוד עבורם כקבלן משנה. תחילה כמנהל עבודה, אח"כ, לקראת סוף שנות ה50 כקבלן כבישים עצמאי. במסגרת זו סלל את הכבישים בצפון הקריה, שדרות וייצמן ושכונת רסקו מערבית לו, רח' יששכר, ההגנה, רוקח, הילדים, חנה סנש, אוסישקין ועוד.
אבא היה איש עבודה שלא ידע בטלה מהי. כל ימיו סרב לצאת לחופשה וראה בכך בזבוז זמן יקר. עקב עבודתו היה דמות מוכרת לרוב הנהגים. כשנסע לעיתים לסידורים בחיפה, התחננה אמא תמיד שייקח איתו כסף לכרטיס נסיעה באוטובוס. אך תמיד משהגיע לכביש, עצרה לידו איזו משאית עם נהג מוכר שלקח אותו "טרמפ".

כנראה שהמגע היום יומי לאורך שנים, עם הזפת גרם לו לחלות בסרטן, מה שהביא לפטירתו. עד היום בו אושפז בבי"ח הקפיד להמשיך לרכב על אופניו לעבודה בכל יום. לאחר פטירתו, נמסר המגרש עליו עמד בית המשפחה לקבלן, שבנה עליו בית מדורג. בבית זה התגוררנו עם אמא עד לפטירתה.

אני עודד מלץ נולדתי ב1937 בקרית מוצקין. את צעדי הראשונים במסלול החינוך, עשיתי בגן אסתר ברח הרב-קוק עד גיל 4, אז העתקתנו את מקום מגורינו לפ"ת. עם שובנו לקריה, התחלתי את דרכי בביה"ס "אחדות" בכיתה ד' ועד גמר לימודיי התיכוניים בבי"ס זה. עם הגיעי לקריה הצטרפתי לתנועת הצופים בקריה, שלאחר הפילוג במפא"י היו ל"צופים חלוצים" שלבסוף התאחדו עם המחנות העולים. עם גרעין תנועה זו, "מרחבים", התגייסתי לנח"ל והשתתפתי במלחמת סיני. במסגרת אימון מתקדם הצטרפתי לצנחנים.

לאחר פציעתי שוחררתי מהצבא ולמדתי הנדסת אלקטרוניקה בטכניון. במהלך לימודיי סייעתי לאבי בעבודתו, עקב מחלתו. עם סיום לימודיי מאחר ולא מצאתי עבודה הולמת, הצטרפתי לאבי והקמנו יחד את חב' י.מלץ ובניו.

ב1962 התקבלתי לעבודה ברפא"ל, שם עבדתי עד פרישתי לגמלה, כחוקר ויזם במספר פרויקטים. על תרומתי למערכת הביטחון זכיתי לציון לשבח מסגן הרמטכ"ל ולפרס בטחון ישראל. גם כיום לאחר הפרישה, אני מועסק כעובד חוץ כמתכנן ויועץ ברפא"ל.

עד פרישתי לגמלה התגוררתי בקרית מוצקין בבניין שהוקם במקום בית הורי. אח"כ עברתי לגור בכרמל. אני נשוי לאילנה ואנו הורים לעפר ותמר.

אחי גד מלץ נולד ב1941 בקריית מוצקין. תחילה למד בגן ילדים בפ"ת אח"כ בקרית מוצקין בגן אסתר ובביה"ס אחדות. היה חבר בתנועת הנוער העובד ויצא במסגרת תנועה זו, לקראת גיוסו לנח"ל/ צנחנים, להכשרה בקיבוץ ניר-אליהו. לאחר שירותו בצנחנים הצטרף עם גרעין תנועתו לקיבוץ, שם עבד בפלחה ובהפעלת כלים כבדים.

כצנחן השתתף ברוב מלחמות ישראל : במלחמת ששת הימים, בחטיבה של רפול בציר אל-עריש סואץ. במלחמת יום כיפור באוגדת שרון (המח"ט עוזי יאירי ז"ל והמג"ד רן כהן), החל מראס-סודר, ועד החווה הסינית, כשהוא בין הראשונים לחצות את תעלת סואץ. כך גם גויס לתקופות ממושכות במלחמת ההתשה ולחם במלחמת שלום הגליל, כשהוא נמנה על הכוח הלוחם שהגיע עד פאתי בירות. עד שחרורו המלא שרת תקופות ארוכות בלבנון.

ב1961 חזר לקריה והצטרף לאבא בעבודתו. מאז עסק בסלילת כבישים, מדרכות ועבודות עפר. לאחר פטירת אבא ניהל את החברה י. מלץ ובניו.

עד לפירודו מאשתו הראשונה התגורר בקרית מוצקין בבניין שהוקם במקום בית הוריו ברח' גושן 22. לאחר נישואיו השניים עבר לגור בקריית חיים. לגדי שתי בנות מיקי (מרים) ואורית מאשתו הראשונה נעמי, ושתי בנות שירן ואוריין מאשתו השניה שרה.