רונית פררה (לבית נחליאלי)

(סיפורי ותיקים)

 

הורי ניצולי שואה שהגיעו לארץ בשנת 1940 כיתומים. אמי בלנקה ילידת 1928 הגיעה לארץ עם סרטיפיקט עם משפחה שמיד אחרי בואה ארצה, לא הרגישה נוח איתם, וסבלה מאוד. בסופו של דבר נקלטה בכפר הנוער "כפר חסידים". אבא ראובן, יליד 1930, היה בין מאה הילדים האחרונים שהוברחו מגרמניה, על ידי רוחה פרייר דרך איטליה, במשאיות, ברגל ובחציית נהרות עד שהגיעו לזגרב יוגוסלביה, שם רב הציל אותם וסידר להם יציאה ברכבת דרך תורכיה לישראל, ולכפר הנוער "כפר חסידים".

הורי הכירו בהיותם בני 13 בכפר חסידים. הם גרו במקום עד 1953 ואז הגיעו לקריית מוצקין. אני נולדתי בשנת 1951, אחותי בשנת 1953 ואחי בשנת 1961.

גרנו תחילה ברחוב הרב קוק 106, ליד קופת חולים כללית ואח"כ במספר 109. הייתה זו דירה בדמי מפתח. הבתים היו בודדים עם גינות, עצי גויאבה ותותים. בחצר שלנו היו תרנגולות לביצים, גינת ירק ופרחים שאימא עסקה במכירתם.

אבא עבד בשתי עבודות, מבוקר עד ערב. בבוקר הוא היה עובד בנק לאומי (בכניסה למוצקין), עבר מבנק לבנק כשהוא רכוב על אופניו, ועבודתו השנייה הייתה הקמת קופת חולים נוספת היא קופת חולים "מכבי". הוא נסע מבית לבית, גבה את הכספים והפיץ הודעות (לא היו אז טלפונים), לאחר מכן "התקדם" לווספה, ובשנת 1961 עבר לנהוג ברכב קטן.

בחורף לא היה חימום וישנו עם מעילים. כשהיה קר מאד הכנסנו תנור נפט למקלחת.

בקיץ היה חם מאד, וישנו עם פיג'מה לחה, הדלתות והחלונות היו פתוחים.

הבישול היה על פלטה עם גחלים, רק בהמשך היה לנו כיריים גז.

כביסה על פלטת ברזל בתוך גיגית מים, סבון כביסה בקוביות גדולות. בהמשך, אחרי הרבה שנים, הייתה לנו מכונת כביסה ובה היו שני תאים האחד לכביסה והשני לסחיטה, והעברנו מתא לתא.

היו הרבה מחלות ילדים, כי עדיין לא היה חיסון נגדם וכך אני זוכרת שחליתי בחזרת ומאד התייסרתי.

נעליים קנו לנו במספר גדול יותר, ושמו לנו צמר גפן בקצה, על מנת שהנעליים יחזיקו לפחות שנתיים. בקיץ נהגנו לשחק בחוץ ובחורף שחקנו בבית משחקי קופסא.

בימי שישי עשינו עונג שבת כל שבוע אצל ילד אחר.

בקיץ הסתובבו ברחבי הקריה רוכלים ערבים על חמורים וגמלים, ומכרו פירות וירקות. עברה עגלה עם סוס ומכרו נפט לתנורים, אוטו ישן שמכר בלוקים של קרח, איש מכבסה על תלת אופן שלקח והחזיר כביסה. בגיל 9 עברנו לרב קוק 100 ששם הייתה גינה ובגיל 12 קבלתי אופניים ולמדתי לרכוב.

הטלפון הראשון היה לנו רק בשנת 1961, הקווים היו משותפים לכמה משפחות ואם אחד התקשר, המשפחה השנייה לא יכלה להתקשר או לקבל שיחה.

אני זוכרת את הצלם סטניץ, שכל כמה שנים הורי לקחו אותנו להצטלם תמונה משפחתית.

בשנת 1961 החלו לצוץ שכונות חדשות במוצקין. בשנים 1966-1968 אבי היה חבר מועצה בועדת נוער וספורט, והיה מקורב לראש העיר משה גושן.

בשנת 1966 אבי פרש מעבודתו האדמיניסטרטיבית ב"מכבי", עבודה שעבד בה מ-1953 והעביר את זה לאמי. היא המשיכה לעבוד בזה עד שהגיעה לגיל 75.

אבא התקדם והיה סמנכ"ל בנק לאומי, עד שפרש ואז החל לעבוד בהתנדבות ב"מכבי", והיה בין יוזמי רשת המעונות "בית בלב". בארבע השנים האחרונות היה בבית אילדן, נפטר בגיל 88.

הורי לא דברו על השואה, ורק כאשר בני עשה עבודת "שורשים" בבית הספר, נחשפתי למה שהם עברו בשואה.

בתקופת התיכון בשנים 1965-1969, ב"מלחמת ששת הימים", התנדבתי לעבוד באמבולנס וכן נשלחנו מטעם ביה"ס לחפור שוחות במעברה, לעבור בין הבתים ולהקפיד על האפלה. אחרי שסיימתי את לימודי בתיכון, הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות.

מתקופת הילדות אני זוכרת שרב האנשים הלכו ברגל, רחוב השופטים היה ריק ממכוניות פרטיות. רבים רכבו על אופניים.

לבית הספר הלכתי תמיד ברגל וכך גם שאר התלמידים.

בשנת1974 התחתנתי, את בעלי הכרתי עוד מגיל 3 כי היינו שכנים ברחוב הרב קוק. תחילה גרנו ברחוב קדיש לוז, שכונה חדשה שהוקמה אז לזוגות צעירים. אח"כ עברנו לרחוב אח"י אילת, ובשנת 1994 עברנו לקרית ביאליק כי רציתי לגור ליד הורי.

יש לנו ארבעה ילדים וחמישה נכדים מקסימים.

משנת 2013 אני בפנסיה.