אריה יאס

(סיפורי ותיקים)

 

אריה נולד אחרי מלחמת העולם השנייה. אביו-משה יצחק יאס והאם רחל בירנבאום נולדו בפולין. שניהם שרדו מתוך משפחות גדולות. הם גרו בפרושקוב, כ-13 ק"מ מוורשה, פולין.

הוריו התחתנו אחרי המלחמה. (כל אחד מהם הסתתר בנפרד), הם נסעו לוורשה שם מצאו רב, ונשאו. אריה נולד בנימצה, שם פתחו ההורים חנות מכולת.

בשנת 1949 החליטו להגיע לישראל והחלו לצאת לדרך. הם הגיעו לוונציה ושם נתקעו לזמן מה. בתחילת שנות החמישים, בחורף, בשלג הגיעו סוף סוף לחיפה לשער עלייה, משם לקריית שמואל למעברה, שם נולד אחיו יוסי, ומשם הגיעו לרחוב חנה סנש בקרית מוצקין, קרוב לביתו של הרב פוגלמן (ברחוב אוסישקין) וקרוב לד"ר זלוטקין שגר בסמוך.

בשנת 1952 בהיותו בן 6 החל את לימודיו בביה"ס "אחדות". כאשר היה בכתה ב' בנו קומה שנייה בביה"ס לוינהרץ תיכון, ומכיוון שלא היה מקום בביה"ס "אחדות", הוא ועוד תלמידים, 4 כיתות עברו ללמוד בקומה השנייה שנבנתה בביה"ס לוינהרץ.

ליד מקום מגוריו, ברחוב חנה סנש הייתה רחבה, בקיץ היו מקרינים שם סרטים לילדי הקריה. המורה חיה ניצני שהייתה המחנכת שלו אהבה מאד הצגות ותיאטרון. כשהיה בן 8 גילתה המורה את כישרונו והחליטה להעלות הצגה בשם: "מלך בר שממה". ההצגה מספרת על מלך שמחליט להפריח את השממה. היא בחרה באריה למלך.

בימי שישי לא היו לימודים, אלא מעגל תיאטרון, היא המחיזה ספורים אותם העלו ברחבה.

בכיתה ד' חזר אריה ללמוד בביה"ס "אחדות", רבקה קורמס הקימה חוג לתיאטרון, והיו הצגות בקולנוע "אורות". בחוג הזה היה גם ילד בשם אברהם קולברג (אבי אתגר). הם היו מציגים בחנוכה ולקראת סוף השנה. המורים חפשו וגילו כישרונות אצל התלמידים. זאת הייתה תקופה שבה לא רק הלימודים וההישגים היו חשובים.

היו חבורות בקריה, חבורת "עמידר" וחבורת "פנטגון". הם ניהלו ביניהן מלחמות באזור מגדל המים, בחולות. כלי המלחמה היו מכסי פחי האשפה.

אריה זוכר היטב את הרחובות הוותיקים בקריה: גרושקביץ (התקווה), הרב קוק, השופטים, רנ"ס.

המועצה הייתה בצריף הירוק שברחוב רנ"ס.

אריה רצה מאד ללמוד תיאטרון אחרי הצבא. באוניברסיטת תל אביב פתחו אז את המחזור השני לחוג תיאטרון. לאריה שהיה בצבא בלהקת פיקוד מרכז, היה אך טבעי להמשיך בלימודי תיאטרון.

באותה שנה נפתחה מגמת תקשורת בבלגיה, למעשה רק אז נוצר המושג תקשורת. היה עוד חוג כזה באוניברסיטה בקנדה. אריה נסע ללמוד בבלגיה. כאשר סיים את לימודיו וחזר לקריית מוצקין, פנה אליו עובד ניר והציע לו להיות עורך בעיתון המקומי "הד הקריות", עיתון שהחל אז את דרכו. במסגרת עבודתו העיתונאית היו לו שיחות עם ראש העיר מר גושן. הוא זכר היטב שיחה אחת שהייתה לו עם  ראש העיר בבית קפה (היום נמצאת שם הקונדיטוריה של דודו אוטמזגין), ואז אריה שאל אותו: "למה אתה ממשיך לעבוד כל כך קשה בעירייה" תשובתו היתה: "התולעת לא נותנת לי מנוחה". הכוונה הייתה לתולעת ממנה הייתה עשויה הפרוכת בבית המקדש. כלומר משה גושן המשיך ושירת לא בקטע של כוח ושליטה, כסף או כבוד, השליחות היא זו שהניעה אותו.

בעיתון "הד הקריות" שהחל כעיתון פרסומות היה לאריה מדור של ביקורת קולנועית, הצגות וספרים, בקיצור כתב תרבות. הוא רצה שגם תמונתו של הכותב תתפרסם כי חשב שכתבה לעיתון לא יכולה להישאר אנונימית עיתון צריך להיות "חבר".

אריה שילב בעיתון כתבות של נאווה סמל, סמי מיכאל, ירון לונדון והקפיד על איכות הכתבות שישקפו את הקוראים.